• החיוך כבר בפנים
    מן התקשורת

    כמו שוקולד מריר

    ככה זה בחיים – כל חדשה טובה מלווה בעקצוץ מריר, כל התחלה חדשה מלווה בפרידה ממשהו מוכר. לא יכולתי לנחש שדווקא ביום שבו אחווה צער גדול אחווה גם שמחה גדולה, שעתידה לשנות את חיי.

    בבוקר אביבי טיילתי עם הכלב, יורש העצר היחיד ונסיך הבית הבלתי מעורער. השקט היה מופתי, שלוש או ארבע מכוניות חלפו ברחוב בן יהודה, ואנחנו צהלנו בדרך לבית המרקחת. "שבועיים איחור", הסברתי ליורש, "זו סיבה מצוינת לקנות ערכה. מה יש, רק לך מותר להשתין על מקלות?".

    רצה הגורל והקדמנו ברבע שעה. בית המרקחת היה סגור. רצה הגורל והנסיך השתחרר מהרצועה, רץ לעבר כלבה בצידו השני של הכביש, והצליח להיחבט בין גלגליה של אחת מבין ארבע המכוניות שחלפו בשעה הזו. שוב ושוב ושוב הוא נחבט בין הגלגלים הנעים, ואני מתבוננת בו קפואה, הלב צועק "דיייייי!" והמחשבות, המחשבות…

    האירוע נמשך חמש שניות שנראו, כמובן, כשעה. הנסיך דימם את דרכו אלי, פצוע וצולע בעליזות מעוררת חמלה.

    "ה… הוא… בכביש, דם", ניסיתי להסביר לבן זוגי את שאירע בזמן שאני משכנעת את יורש העצר לשתות מים, בעודו מדמם וצולע בכל הבית. החצי השני שלי, הרציונלי, חשב פרקטית. "אוקיי", אמר", "ניקח אותו לווטרינרית תיק תק הוא לבש חולצה, העמיס את הכלב בזרועותיו ויצאנו.

    בעודנו חולפים ליד בית המרקחת ראיתי שהוא פתוח. "עצור", אמרתי לחצי הרציונלי שלי,"אני הולכת לקנות ערכה".
    "עכשיו?", הוא שאל.
    "דווקא עכשיו, תתקדמו אני כבר באה".
    רכשתי.

    "בהצלחה", חייך אליי הרוקח, "הלוואי שתקבלי את התוצאה הרצויה". חייכתי אליו וחשבתי, "בטח,כלב אני לא מסוגלת לגדל, ילד יהיה הרבה יותר פשוט. לכל אחד נותנים היום לגדל ילדים". עם הערכה, רצתי למרפאה הוטרינרית כדי לפגוש את הרציונלי והנסיך, שכבר שכב על שולחן הטיפולים.

    מעט אחר כך הרופאה הגיעה, והזריקה לו זריקת הרדמה. לפתע הלב שלו הפסיק לפעום, החזה לא עלה ולא ירד. שניות ארוכות של אימה. הרופאה משכה לו בלשון. הבטנו זה בזו. זהו. אני יודעת מה החצי השני חושב עליי, שהרגתי את הכלב, חסרת אחריות, כלב בלי רצועה ברחוב בן יהודה, אמא היא רוצה להיות…

    פתאום – אנחה עמוקה, הוא חזר לנשום.

    "יאללה, עופו מפה", אמרה לנו הרופאה, תוך שהיא מגרשת החוצה את הזוג המגונן מדיי. הלכנו הביתה, אני כדי לבדוק אם אני בהריון, הוא כדי להתפלא על התזמון.

    הבדיקה הראשונה התפשלה. רצתי לבית המרקחת וקניתי ערכת בדיקה כפולה. "מה יש, לא היית מרוצה מהתוצאה?" שאל הרוקח. "זו בדיקה פשוטה, כל אחת יכולה. רוצה שאקריא לך את ההוראות?".

    "תודה. אני מקווה שזו תהיה בסדר", אני אמרת ותוהה אם הוא באמת רוצה להתנשא מעל רוצחת מסוכנת כמוני. תוך שנייה הוא ימצא את עצמו מתחת לגלגלים של מכונית בבן יהודה.

    עליתי הביתה ואחרי שלוש ערכות ושלוש דקות מופיע הסימן היפה, הכחול, החיובי. אנחנו בהריון!!!

    "אווו", יילל איתי בשמחה החצי בעודו מחבק אותי, "איזה יופי. חבל שהנסיך לא פה כדי לכשכש בזנב וליילל איתנו". וככה, מתוק- מריר לי, ואני קופצת למרפאה לראות מה שלומו. הוא כבר אחרי הניתוח. קצת עצוב אבל חי. אני מספרת לו שהולכת להיות לו אחות קטנה, או אח קטן והוא, מסכן ומורדם.

    התקשרתי לאחותי הגדולה וסיפרתי לה שהוא נדרס. היא מתייצבת במרפאה תוך דקה, ורק אז אני מספרת לה שאני הולכת להפוך אותה לדודה.

    בשנייה אחת הנסיך כמעט קיפד את חייו ובשנייה אחת גיליתי שבתוכי נוצרים חיים חדשים. ובתוך המערבולת הזאת, המתוקה חמצמצה,מגיח בן זוגי עם קופסת מלפפונים חמוצים וצנצנת שוקולד למריחה. ככה זה.

     

     

  • מן התקשורת

    לילה ראשון כאמא- פורסם במגזין i feel

    היום הגדול הגיע. השתחררנו מבית החולים.קיבלנו את כל הטפסים ויצאנו עם הצעצוע החדש הביתה.

    ככה.
    בלי פתק החלפה.
    בלי תעודת אחריות.
    ובלי הוראות הפעלה.
    שום אזעקה לא צפצפה כשעברנו ליד המאבטח.
    ככה.

    שני ילדים יוצאים עם עוד ילדה מחוץ לבית החולים ולאף אחד לא איכפת. בחיי! לכל אחד נותנים להיות הורה היום.

    יצאנו. בחוץ זרחה לה שמש חורפית, מראה מלבב אחרי ארבעה ימים של השתזפות באורות הניאון של מחלקת יולדות.

    ואז התחלנו – כיסינו אותה מפני הרוח; קנינו אלכוהול לחיטוי הפופיק; הרכבנו את כיסא התינוק באוטו כשהתינוקת עליו. לא הצלחנו; הוצאנו אותה; היא החלה להתעטש; הרכבנו-הושבנו אותה; יישרנו לה את הראש; כיסינו אותה; הורדנו קצת את השמיכה שלא תיחנק חלילה; והכנסנו את החבילות, את בלוני ההליום הענקיים והוורודים שהביאו לנו.

    לפתע אמר אישי היקר:"הליום זה לא דליק?".
    רק זה חסר לי.

    נפרדנו מהבלונים. הנענו את האוטו. הכל בסדר. הילדה ישנה. התמוטטות העצבים חלפה לעת עתה.

    הגענו הביתה. החדר שלנו עבר הסבה והפך לחדר ילדים. הכלב, הנסיך הבלתי מעורער, עבר הסבה והפך להיות כלב. והבית מלא אנשים ומשפחה. מקיפים, עוטפים, מבשלים, מנקים, מייעצים, מחזיקים ובעיקר זורחים למראה התינוקת הרכה.

    לאחר טקס התודות והפרידות גירשנו את כולם. נשארנו רק אמא ואבא חדשים, מחזיקים יצורה קטנה שטוענת שהיא שלנו.

    לילה ראשון בלי אמא. כלומר עם. אני האמא. אני אמורה לדעת מה עושים.

    פתאום נשמע בכי. רגע, מה זה אומר? אוכל? חיתול? קר לה? היא עצובה? התייצבנו מעל העריסה שלה, ובידיים רועדות ניסינו הכל: האכלנו, חיתלנו, חיתלנו שוב, הרמנו על הידיים, ליטפנו ובעיקר לא הבנו: מה זה? למה זה בוכה? איפה כפתור ה-off.

    פתאום השתרר שקט .
    "רגע!" אמרתי, "תבדוק אם היא נושמת". "כן. היא נושמת. אני חושב שהיא ישנה".
    "ישנה?" התפעלתי. "סתם ישנה?"

    התקרבתי שוב לעריסה שלה, ובדקתי שהיא נושמת. ואז בדקתי שוב. נרגעתי. כנראה עשינו משהו בסדר. הילדה רגועה. הסתכלנו זה על זו, ופתאום התחלנו לחייך, נראה לי שהבנו.
    וכך, על קצות האצבעות, התרחקנו מהעריסה.
    "איזה כיף," לחשתי. "לילה ראשון וכבר היא נותנת לנו לישון" הרמתי את השמיכה ו…
    לא טוב. שקט מדי. שוב קמתי, בדקתי, הכל בסדר. חזרתי למיטה.

    הילדה ישנה. הכל בסדר. אני הולכת לישון.

    עצמתי עיניים. פקחתי אותן שוב בבהלה, מישהו עומד ליד העריסה. קמתי. זה אבא.
    "לא מצליח להירדם, הא?" שאלתי.

    "לא.היא ישנה נורא חזק. זה מפחיד, אולי משהו לא בסדר?"
    המשכנו לבהות בתינוקת הנמה בעריסה עד הזריחה. התבוננתי בו ופתאום הבנתי. זהו . זה לכל החיים. לנצח נדאג לילדה שלנו. פשוט כי היא שלנו.
    עם התובנה המתוקה-מרירה הזו נרדמנו, עד הציוץ הבא.