Aya Hag

שוב זה קרה. שוב הגענו לבית החולים,שוב חוברנו למוניטור, שוב ניסה הרופא לזרז את הלידה וכלום-כלום לא קרה. נשלחנו הביתה.

נדמה כאילו כל העולם יולד חוץ מאיתנו, כולם עם תינוקות, על הידיים, בעגלות, בעריסות, על מנשאים, יד ביד. תינוקות ותינוקות. ואנחנו – שניים, רק שניים, אישה ובעל. שבוע 41, כרסי כבר בין שיניי, הריון ראשון ולידה – אין

מה לא עשינו?
חצילים – אכלנו.
מדרגות – טיפסנו.
מים קדושים – לגמנו.
והערות כגון: "נו, מתי את מתפוצצת? מה,היא לא רוצה לצאת? תלדי כבר!" – ספגנו. בטח שספגנו.

כשנשלחנו בפעם הרביעית הביתה זועמים ומתוסכלים הודעתי לאיש שלי: "אני לשכונה בלי ילדה לא חוזרת! נשכור חדר במלון ולא נצא עד שנלד!".

אז לא חזרנו. החלטנו למלא את החלל בארוחה אצל חמי. לארוחה הזו הצטרף כל השבט – אמא, אחות, וכמובן חם וחמות. שבט, כאמור.

ההמתנה הזו ללידה עוררה את יצר הקינון, ודחקה את כולנו לרכב אחד, לנסיעה משותפת לחנות מפורסמת שבה ניתן להרכיב לבד רהיטים. נכנסנו, התבוננו, לקחנו, מדדנו, שאלנו, ולפתע נמלט מגרוני "אח!!". כאב חדש ומוזר שלא הכרתי.

אף פעם לא חוויתי צירים. כשכבר שאלתי איך צירים מרגישים התחכמו לי ב"אי אפשר להסביר, כשזה יבוא כבר תדעי" או ב"להסביר מהו ציר זה כמו להסביר מה זאת אהבה והיכן מרגישים בגוף את האהבה. יש עוצמות שהגוף מטשטש. זה שכרון חושים, כמו חלום".

וכך, בעודי מנסה להתרכז בבחירת צבע לצלחות, שוב תקף אותי הכאב. למשך כמה שניות הדפתי את השאלות בנוגע לצבע ומרקם הצלחות, התכנסתי לתוך הכאב ונשמתי לתוכו.

מזל שיש מיטות ליד מחלקת ארונות", חשבתי והתיישבתי על מיטה. חמי, שלא האמין שאלד אי פעם, התיישב לידי. "תקשיב", אמרתי, "לדעתי התחילו לי צירים אבל אני לא בטוחה. אתה מוכן למדוד כמה זמן ובאיזה תדירות נמשך הכאב הזה?".

הוא לקח בצייתנות את הסלולארי והחל למדוד, פעם בשבע דקות למשך 20 שניות והעולם כמנהגו נוהג – אמא במחלקת מטבח, אחות בקפיטריה, החצי השני שלי במחלקת ארונות, ואנו סופרת צירים ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא הדבר האמיתי.

הרי בסרטים צירים נראים כמו כאבי תופת. גיבורה הוליוודית שצורחת מכאבים בעוד בן זוגה ההמום מנגב אגלי זיעה ממצחה הקודח. בטח שזה לא אמור להיראות כמו משפחה שלמה שיורדת לבלוס משהו בקפיטריה המרוחקת כשעת נסיעה מבית החולים.

הכאב הלך וגבר והחדר החל להתערפל. לפתע, מתוך הערפל, שלף אותי קולה של אחותי: "אולי את רוצה שניסע למיון?". שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ואמרתי: "את יודעת, אולי באמת?". נכנסנו לרכב והתחלנו את הדרך שעתידה לשנות את חיינו לנצח.

מכאן, כבחלום, הדברים התנהלו במנותק ממני. אני תרגלתי נשימות, אמי התפללה שנגיע בזמן והחלה לתרגל כבר בשולי הדרך, ובעלי הניח ידו על ברכיי ושאל "את בסדר? את בסדר?". "כן", מלמלתי. הייתי ולא הייתי. הסיטואציה היתה הזויה. לכן גם לא הופתעתי כשחמי הציע שנעצור לרגע ונקנה עוגיות. כאשר החצי השני נזף בו "אבא, אתה לא רואה שאשתי בצירים", סינן חמי מהמושב האחורי: "זו כבר שבועיים יולדת".

ומתוך הכאב התחלתי לצחוק. "רק אותך אני רוצה בחדר לידה", הודעתי לחמי השרוי בהכחשה. ואז הגענו לבית החולים.

היום הגדול הגיע. השתחררנו מבית החולים.קיבלנו את כל הטפסים ויצאנו עם הצעצוע החדש הביתה.

ככה.
בלי פתק החלפה.
בלי תעודת אחריות.
ובלי הוראות הפעלה.
שום אזעקה לא צפצפה כשעברנו ליד המאבטח.
ככה.

שני ילדים יוצאים עם עוד ילדה מחוץ לבית החולים ולאף אחד לא איכפת. בחיי! לכל אחד נותנים להיות הורה היום.

יצאנו. בחוץ זרחה לה שמש חורפית, מראה מלבב אחרי ארבעה ימים של השתזפות באורות הניאון של מחלקת יולדות.

ואז התחלנו – כיסינו אותה מפני הרוח; קנינו אלכוהול לחיטוי הפופיק; הרכבנו את כיסא התינוק באוטו כשהתינוקת עליו. לא הצלחנו; הוצאנו אותה; היא החלה להתעטש; הרכבנו-הושבנו אותה; יישרנו לה את הראש; כיסינו אותה; הורדנו קצת את השמיכה שלא תיחנק חלילה; והכנסנו את החבילות, את בלוני ההליום הענקיים והוורודים שהביאו לנו.

לפתע אמר אישי היקר:"הליום זה לא דליק?".
רק זה חסר לי.

נפרדנו מהבלונים. הנענו את האוטו. הכל בסדר. הילדה ישנה. התמוטטות העצבים חלפה לעת עתה.

הגענו הביתה. החדר שלנו עבר הסבה והפך לחדר ילדים. הכלב, הנסיך הבלתי מעורער, עבר הסבה והפך להיות כלב. והבית מלא אנשים ומשפחה. מקיפים, עוטפים, מבשלים, מנקים, מייעצים, מחזיקים ובעיקר זורחים למראה התינוקת הרכה.

לאחר טקס התודות והפרידות גירשנו את כולם. נשארנו רק אמא ואבא חדשים, מחזיקים יצורה קטנה שטוענת שהיא שלנו.

לילה ראשון בלי אמא. כלומר עם. אני האמא. אני אמורה לדעת מה עושים.

פתאום נשמע בכי. רגע, מה זה אומר? אוכל? חיתול? קר לה? היא עצובה? התייצבנו מעל העריסה שלה, ובידיים רועדות ניסינו הכל: האכלנו, חיתלנו, חיתלנו שוב, הרמנו על הידיים, ליטפנו ובעיקר לא הבנו: מה זה? למה זה בוכה? איפה כפתור ה-off.

פתאום השתרר שקט .
"רגע!" אמרתי, "תבדוק אם היא נושמת". "כן. היא נושמת. אני חושב שהיא ישנה".
"ישנה?" התפעלתי. "סתם ישנה?"

התקרבתי שוב לעריסה שלה, ובדקתי שהיא נושמת. ואז בדקתי שוב. נרגעתי. כנראה עשינו משהו בסדר. הילדה רגועה. הסתכלנו זה על זו, ופתאום התחלנו לחייך, נראה לי שהבנו.
וכך, על קצות האצבעות, התרחקנו מהעריסה.
"איזה כיף," לחשתי. "לילה ראשון וכבר היא נותנת לנו לישון" הרמתי את השמיכה ו…
לא טוב. שקט מדי. שוב קמתי, בדקתי, הכל בסדר. חזרתי למיטה.

הילדה ישנה. הכל בסדר. אני הולכת לישון.

עצמתי עיניים. פקחתי אותן שוב בבהלה, מישהו עומד ליד העריסה. קמתי. זה אבא.
"לא מצליח להירדם, הא?" שאלתי.

"לא.היא ישנה נורא חזק. זה מפחיד, אולי משהו לא בסדר?"
המשכנו לבהות בתינוקת הנמה בעריסה עד הזריחה. התבוננתי בו ופתאום הבנתי. זהו . זה לכל החיים. לנצח נדאג לילדה שלנו. פשוט כי היא שלנו.
עם התובנה המתוקה-מרירה הזו נרדמנו, עד הציוץ הבא.

איה

האימון היה בשבילי פריצת דרך משמעותית בחיי ,הבנה חדשה , מודעות הרבה יותר גבוהה.

זה היה הרבה מעבר לאימון, במיוחד כשהבנתי את ההבדל בינו לבין טיפול.

בגלל שזה אימון שמשנה הרגלים , זה נתן לי לא לשכוח  גרם לי להמשיך ולהתאמן על זה.

הרבה דברים שביקשתי קרו וטוב שלא ויתרתי. נתתי לך את כל הסיבות להתייאש ולא ויתרת לי.

לא התגברתי על כל הפחדים אבל השגתי את התעוזה להתמודד.

31 אוגוסט 2011

לאיה המדהימה

היה נעים להכיר אותך, יש בך את היכולת לתת כח לכל אחד מאיתנו, בכל מצב את יכולה להוציא מכל אדם את הטוב ביותר.

לימדת אותנו לא לפחד מהמציאות ולהסתכל קדימה, תמיד אמרת לנו שהמציאות עולה על כל דימיון. אבל אם נמשיך לפרט כל מה שלימדת אותנו לא נצא מכאן….

כשמישהו מגיע לחוג עם מצב רוח לא טוב את מסוגלת לשנות לו את החשיבה כך שיחזור עם מצב רוח טוב. עודדת אותנו ,לא נתת לנו להיות עצובים ולהרים ידיים.

תודה על 7 שנים נפלאות בהן נהנינו כל שנה יותר ויותר, למדנו דברים חדשים והופענו במגוון הופעות.

אנו מאחלים לך בהצלחה בהמשך דרכך. המשיכי להיות כפי שאת יפה מבחוץ ומבפנים! והכי חשוב שמרי על קשר ואל תשכחי לבוא לבקר.

מאחלים באהבה

חברי חוג תיאטרון ניצן, קרן ושרית בשם הנהלת הסניף

על תופעות של אובדן זיכרון וריכוז בזמן ההריון.
בתוכנית משהו טוב עם סיגל שחמון

מכתב המלצה

בחודשיים וחצי האחרונים הוצאת אותי למסע קטן ומעניין. התחלתי בלהכיר את עצמי, את התכונות הטובות שבי והחזקות שבי ואז גם למדתי להשתמש בהן. לימדת אותי להכיר את מקומי, את העמדה שלי, לפעול על פיהם ולעמוד על שלי בצורה אסרטיבית, אך לא פוגענית. הצלחת להעביר לי את הרעיונות שלך בצורה יעילה דרך ההתנסויות שלי ולימדת אותי להתמודד עם הרבה מכשולים.

כעת אני מעריכה את עצמי הרבה יותר ומקרינה את זה כלפי חוץ, הביטחון עלה ואיתו גם מתרחב לאט לאט מעגל החברים.

אני רוצה לציין שהעובדה שהיית זמינה עזרה מאוד, כמו גם העובדה שאת מרגישה מצויין את המתאמנים שלך ויודעת מה הם מרגישים. נהניתי מאוד מהמפגשים ויכול להיות שגם נדבקתי באנרגיות החיוביות שלך…

.

מה בין אימון אישי ושפה?

מתברר שקיים קשר הדוק בין תהליך אימון אישי שפה.

ולא, לא רק בשל העובדה שברור שתהליך אימון אישי מתנהל בשפה זו או אחרת, אלא ובעיקר בגלל כוחה של מילה, פעמים רבות מגיעים מתאמנים לאימון בשל דעות מוצקות על נושא מסויים שגורם להם סבל רב, ממלא את ראשם במחשבות מטרידות ומעכב אותם מלהגיע ליעדים הרצויים. והשלב הראשון בתהליך האימון הוא פריטת המחשבות האלו למילים ,לשפה.

אימון אישי ושפה דוגמאות מהשטח.

דוגמאות יש בלי סוף, ניתן לראות את כוחה של השפה כגורם לקצרים בתקשורת בין בני זוג, למשל הבעל חוזר הבית ובת זוגו מקבלת את פניו בפנים חמוצות , וכשהוא תוהה מה קרה עונה לו רעייתו: כלום. האמנם? ומה באמת  יעלה בגורלו אם ימשיך להתייחס לאותו "כלום" ל- כלום או חלילה לא יתייחס כלל.או לחילופין בעל מקצוע, העוסק באימון אישי או מטפל אחר שאומר בביטחון ללקוח או המטופל "אני כאן בשבילך בכל עת.האמנם? גם אם אותה עת היא כשאותו מטפל מבלה עם משפחתו בשבת בבוקר או , ישן במיטתו למשל בשלוש לפנות בוקר?

אף אחד לא מדבר "אותנו" שוטפת

באימון אישי נותנים מקום לעובדה שלשפה יש כוח משלה הנה כמה המלצות: אם נשכיל לדעת אחד לא מדבר "אותנו"  שוטפת, אם נדע לבקש במילים ופשוטות את שאנו רוצים. אם נימנע מלצפות ולהתאכזב ונבחר להיות ברורים בבקשות.  נוכל לייצר תקשורת מקדמת עם בני הזוג שלנו, החברים שלנו והמשפחה. אז נכון אולי הם לא יתחילו לדבר "אותנו" שוטפת אבל יכול להיות שאם נייצר עבורם מעין מילון, מתוך הבנה שכל אחד מדבר שפה משלו, אם נציע גורם מתווך כלשהו. נהיה בררים ונגישים יותר ליקרים לנו והם יהו ברורים ונגישים יותר עבורנו.

תודה על הנחישות והפוקוס

על המשימות הכתובות

על שלימדת אותי לבסס את העוצמות שלי

על שלימדת אותי איך להכיר את עצמי

שתמשיכי לשאוף לאינסוף של ניקיון

שתמשיכי להיות כלי נקי

שתמשיכי להיות קשובה וממוקדת

כי התכונות האלו, מבחינתי הכרחיות לתהליך מוצלח.

אין הרבה כמוך. את אדם פתוח וחיובי.

גדי.