על הבחנות בין אימון לחיים לטיפול נפשי –

הילה צפריר ורוני בלקין

האימון לחיים הוא תהליך רב עצמה של צמיחה והתפתחות אישית, ממוקד הגשמה, המתייחס למכלול תחומי החיים, ומאפשר השגת תוצאות משמעותיות בפרק זמן קצר.

מטרת האימון להזמין את המתאמן ליצור לעצמו חיים בעלי ערך עבורו, המבוססים על בחירה מודעת. האימון מחולל, בין היתר, שינוי מהותי בדרך בה אנשים מתייחסים לאחריות על חייהם, מגביר תעוזה, מבסס עמדה אישית של יושר והגשמה, מחדד מודעות, מפתח ומגביר יכולות ניהול עצמי, מדגיש את הפוטנציאל המיוחד הטמון בכל אדם, מסייע למיצוי עצמי בכל מישורי החיים, מזהה ומפתח דפוסי חשיבה חיובית המשפיעים על הצלחה ומתרחש באווירה של שמחה ונדיבות.

פרקטיקה זו, מעוררת היום עניין הולך וגובר בקרב אנשי טיפול, ויישומה הולך ותופס תאוצה בציבור בכלל ובקרב אנשים הנמצאים בצומת החלטות, או המעוניינים בפריצות דרך בחייהם האישיים והמקצועיים, ובהגשמה ומימוש עצמי.

אנו עדים לכך כי יותר ויותר נושאים שהיו בעבר נחלת המטפלים והיועצים, מקבלים מענה חדש ומרגש באימון.

מתוך כך, מהווה האימון מושא לעניין רב אצל מטפלים. חלקם תרים אחר מסגרות הכשרה שונות לאימון, ככלי נוסף ועדכני לארגז הכלים שלהם וחלקם מתבוננים על האימון בספקנות ובחשדנות.

המאבק על קהלי יעד דומים לכאורה בין מטפלים למאמנים, ההשקה בין תחומי העבודה, החדירה של מאמנים אישיים לתחומים שנחשבו עד לא מזמן לשדה הפעולה הבלעדי של הפסיכולוגים, יצרו צורך בהגדרות ובהמשגות ברורות המבחינות באופן חותך בין הטיפול הנפשי לבין האימון לחיים.

בטרם נסמן את המבחין, ראוי לציין כי קיימות נקודות דמיון והשקה רבות בין שתי הדיסציפלינות, הגורמות לחלק מהבלבול והמבוכה.

כפי שטיפולים פסיכולוגים נעים על הטווח, שבין , שאיפה לשינוי מבני בנפשו של האדם, לבין הקלה בסימפטומים מטרידים בלבד, כך גם האימון לחיים נע על רצף שבין השאיפה לשינוי אישיותי וזהותי לבין סיוע בהשגת מטרה מוגבלת.

שתי הדיסציפלינות עוסקות בממדים מגוונים של זהותו וחייו של האדם, בשתיהן נדרש מאיש המקצוע שיגלה עניין באנשים, שתהיה לו יכולת ליחסי אנוש טובים, להקשבה, אמפתיה, יכולת נתינת משוב וקבלתו, יכולת קליטה מעבר לנאמר, יכולת להבנת תהליכים תוך אישיים ובין אישיים ויכולת לחקירה עצמית. בשני התחומים מתקיימת מסגרת של חוזה, מערך כללי אתיקה ותיעוד.
בשני התחומים הבסיס התיאורטי הוא אקזיסטנציאליסטי, הוליסטי, דינאמי ובשני התחומים נדרשת מהלקוח יכולת למודעות ומחויבות לשיתוף פעולה.

יחד עם זה, קיימים הבדלים מהותיים בין שתי הדיסציפלינות, המחייבים סוציאליזציה שונה של אנשי המקצוע, הישענות על ערכים שונים, התבססות על מיומנויות שונות והתבוננות על מוקדים שונים באדם.

ייתכן שבשל גילו הצעיר של האימון האישי, בשל היעדרה של תשתית מחקרית הנותנת תוקף להישגי האימון לאורך זמן ומיעוטה של כתיבה אקדמית מסודרת הנוגעת לאימון לחיים, או בשל תהליכי ההכשרה הקצרים של המאמנים, קיימת נטייה בקרב אנשי טיפול ובציבור הרחב בכלל, להתייחס לאימון כאופנה חולפת, כטיפול נפשי אינסטנט, כתהליך הנוגע אך ורק בחלקים ההתנהגותיים והתפקודיים של האדם, כטכניקה נוספת, אחת מיני רבות, בארגז הכלים המקצועי של היועץ או הפסיכולוג או כתהליך שטחי וחובבני, שתוצאותיו אינן יכולות לעמוד במבחן הזמן.
יחד עם זה,התפשטותו המרשימה כל כך של האימון בעולם המערבי, כניסתו ליותר ויותר תחומי חיים, נגיעתו במספר הולך וגדל של אנשים המבקשים לחולל שינוי קטן או גדול בחייהם, כל אלו אינם מאפשרים התייחסות מבטלת לדיסציפלינה החדשה ומזמינים התבוננות קרובה יותר על היסודות התפיסתיים של האימון האישי, על מטרותיו, ועל תהליכי ההתמרה שהו מחולל.

נייר זה ינסה לשרטט את ההבדלים בין שני התחומים על מספר צירים: זירת ההתערבות ומטרות ההתערבות, הנחות היסוד לגבי תהליכי התפתחות וצמיחה של האדם ותפקיד איש המקצוע.

זירת ההתערבות ומטרות ההתערבות – שינוי מול התמרה, מיקוד בתיקון מול מיקוד ביצירה.
פירושו המילולי של המונח "פסיכותרפיה" הוא "ריפוי נפשי". נובע מכך, שהטיפול באשר הוא, מכוון תמיד להפגה, ריפוי, והקלה על כאב, אי נחת, חולי, קושי או בלבול, בין אם אלו מלווים בסימפטום מטריד ובין אם לא. הנחת המוצא של המטפל היא, שהמצוקה הנפשית אותה מבטא המטופל, היא מקור ללמידה על צרכיה האמיתיים של נפשו ועל האלטרנטיבות לסיפוקם, העשויות להיות יעילות מאלה שננקטו עד כה. בין אם הטיפול הוא דינאמי ובין אם הוא קוגניטיבי או התנהגותי, בין אם הוא ארוך או קצר מועד, הוא מכוון לשינוי או שיפור מצב קיים, שמעורר סבל ואינו רצוי, לחופש מסימפטומים, חופש מכאב, שמסבים רגשות קשים הנובעים מאירועי עבר או אובייקטים מופנמים "רעים". הסימפטום הנפשי נתפס כהצהרה על מצב פנימי, המצריך בירור ושינוי כדי להחזיר לאדם תחושת כוח וקומפטנטיות להתמודדות מודעת, גלויה ויעילה עם המציאות וכדי לאפשר לאדם לממש את עצמו מתוך עצמאות, גמישות והתרחבות. מתוך כך, הטיפול עוסק בתיקון הקיים; הקיים – מציאות הנוכחית, אם כך, מהווה את גבולות הזירה בה מתקיים הטיפול הנפשי.

העיקרון הבסיסי המנחה את האימון הוא עקרון ההתמרה. עקרון זה נשען על הנחה כי לאדם יש חופש מוחלט לברוא את עצמו ואת חייו לפי רצונו ומשאלותיו, בכל רגע, ללא קשר לעבר ממנו צמח או לדרך התקיימותו בהווה. האימון אינו עוסק בתיקון ושינוי המצב הנוכחי, אלא בבריאה ועיצוב של מצב חדש. זהו תהליך יצירה עצמית מכוון (שנעשה מתוך התכוונות), מתוכנן ופעיל. המתאמן מוזמן ליצור את עצמו ואת החיים הרצויים לו ונכונים עבורו באופן חפשי, מנותק מהתניות של זהות נוכחית ושל נסיבות חיים נוכחיות. הדרך להשגת החיים הרצויים והעצמי הרצוי, אינה עוברת דרך השתחררות מכבלי עבר אלא, דרך מיקוד בעתיד אלטרנטיבי רצוי ויצירת עתיד זה באופן מתוכנן ופעיל. המתאמן מוזמן ליצור את תמונת עצמו, לסמן את הדרך עליה יצעד כדי לחולל בתוכו את אותה זהות רצויה ולצעוד לאורכה של הדרך עד שהוא מגיע ליעד המיוחל. השגת הזהות הרצויה מחייבת לרב אימון יכולות רגשיות מנוונות או חדשות, ויצירת מארג חדש של הרגלים תפיסתיים, רגשיים והתנהגותיים, שיהוו יחדיו את דרך ההתקיימות החדשה שלו בעולמו. זירת האימון אם כן, אינה הקיים, אלא הנשאף. ובשפת האימון, זירת התהליך מתרחשת בשדה האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בעוד הטיפול הנפשי ממוקד בחולי, בחולשה, בכאב ובאי הנחת, מכוון האימון לתשוקה, למאוויים ולכוחות. בעוד שהטיפול הנפשי עוסק בתיקון, מאתגר האימון את הבחירה ביצירה חופשית, ללא ככוח מרפא, אלא כהוצאה של עקרון החירות אל הפועל. בעוד הטיפול הנפשי מכוון לשינוי, ממוקד האימון בהתמרה – טרנספורמציה, שאינה מונחית ע"י הגיון פנימי כזה או אחר, אלא ע"י ההשתוקקות של המתאמן לבדה.

האתגר המקצועי של המטפל, אם כן, הוא הסרת הכבלים מאותם מחסומים או פגיעות בעולמו הפנימי של המטופל על מנת שיוכל לחיות בשלום עם אותם גורמים מעכבים, להתיידד איתם, לקבל אותם, להכיר אותם ולהכיר בהם, ליצור סיפור פנימי מחזק וגמיש על פני סיפור מחליש ונוקשה. ללמוד לחיות טוב יותר עם פחדים, מחשבות מגבילות, לסייע למטופל למצוא איזון ושקט פנימי, כל זה כדי שיוכל לחיות חיים מלאים, עשירים ומספקים.

האתגר של המאמן מאידך, מכוון להגשמה של יכולות ופוטנציאל גלום והפיכתם לנוכחים ואפשריים בעולמו של המתאמן, (מצוינות אישית). אדם מוזמן למקסם את יכולותיו, לבטא את עצמו ואת כישוריו במלאות, למצוא ולהגיע למגבלת תחום משאלותיו, רצונותיו והווייתו ואף להרחיבה ולהגיע להישגים בלתי רגילים עבורו.

תפקידי איש המקצוע :

מטפלים שונים זה מזה בתפיסת תפקידם נוכח התיאוריה המדריכה את עבודתם, אולם מהות העבודה של המטפלים באשר הם היא, כאמור, ריפוי והקלה.

המטפל הקוגניטיבי יזהה עם המטופל דפוסי חשיבה מכאיבים, בולמים או מטרידים, יציע למטופל טכניקות להקלה או הגמשה של אותם דפוסי חשיבה או יימצא יחד עם המטופל דפוסי חשיבה אלטרנטיביים שיאפשרו למטופל לחיות את חייו מתוך שליטה גדולה יותר בחייו ובמחשבותיו….

המטפל ההתנהגותי יזהה יחד עם המטופל את דפוסי ההתנהגות הגורמים לו סבל, מגבילים אותו ומפריעים לו לחיות חיים מלאים ובריאים ויאמן אותו בדפוסי התנהגות גמישים יותר, משוחררים מחרדה, מכפייתיות, מנוקשות…

המטפל הדינאמי מניח שהיכרות של האדם עם חלקים שונים בתוכו, המושתקים ומורחקים מהתודעה המודעת, והתמודדות איתם בצורה מלאה ומספקת, היא המפתח ליצירת חירות אמיתית, שתאפשר לאדם לזהות את מטרותיו ולהגשים אותן. מתוך כך, רואה עצמו המטפל הדינאמי מפגיש את האדם עם עצמו ועם אמיתותיו הפנימיות ע"י הקשבה רגישה ואמפתית של דברי המטופל, ע"י קבלה בלתי מותנית וכבוד רב לרגשות המטופל ולסיפורו, ע"י הליכה לצד המטופל במסעו בעולמו הפנימי מתוך קשב והיענות לקצב שהמטופל קובע, ע"י שיקוף ופירוש דברי המטופל כדי ליצור תובנה ולמידה עצמית ותוך תיווך בין קולות פנימיים שונים בעולמו הפנימי של המטופל כדי ליצור השלמה בין חלקים שונים של נפשו.

תפקידי המאמן נגזרים מהמהות היוצרת והמתמירה של האימון. בראש ובראשונה פועל המאמן כלוכד חלומות, משאלות ומאוויים. הוא מזמין את המתאמן להתעלם מהמציאות ולזהות או להיזכר בחלומות אותם הוא רוצה להגשים וליצור את הזהות אל תוכה הוא רוצה לחיות. הוא מאתגר את המתאמן להניח את פחדיו והסתייגויותיו בצד ולאפשר לעצמו להיות יוצר חופשי של עצמו ושל חייו. יחד עם המתאמן, נאמן המאמן ללא הסתייגות למטרות שהמתאמן מציב לעצמו, מסייע למתאמן לזהות את אבני הדרך להשגת המטרות שלו ומלווה אותו באופן צמוד בתהליך היצירה והוצאה לפועל של המטרות הרצויות. כמו מאמן ספורט, ומתוך ידיעה ששינוי הרגלים כרוך במאמץ גדול ובאומץ לב, המאמן מכוון ליצירת התלהבות, משמעות ומיקוד תוך שהוא דוחף את המתאמן להתקדם בדרכו, לעיתים בעוצמה חסרת פשרות, ותמיד מתוך עידוד והוקרה להצלחות המתאמן, ליכולותיו, לאומץ ליבו ולמחויבות שלו לעצמו ולחייו. בניגוד למטפל, המאמן אינו חוקר את סיפורו של המתאמן ואת עברו, הוא אינו מתעכב על כאבים של המתאמן ועל סיפורו הנוכחי. הוא מתעניין ביצירה. הוא מתעניין בכוחות, הוא מתעניין ביוזמה ובתושייה של המתאמן ומעודד אותו לקחת אחריות גורפת על חייו.

המאמן אינו פרופסיונאל. הוא אינו מחזיק ברשותו ידע על עולמו הפנימי של המתאמן. הוא שותף למסע כאחר משמעותי, ומחויב, יוצר לעיתים אי נחת, קשוב למשאלות ולא לתלונות, ומהווה לעיתים שעון מעורר לחיים, כשהוא מייצג באישיותו ובמסריו ערכים של חיים מתוך חופש ועוצמה, תעוזה ועידוד ללקיחת סיכונים;

הנחות יסוד

בטיפול, הנחת המוצא היא של חוסר, פגם, תקיעות, קושי וחולי. האדם נתפס כחסר יכולת וחופש לחולל את חייו מתוך שהוא מתקיים במציאות פנימית או חיצונית אי שלמות. מתוך כך, מתמקד הטיפול בתיקון הקושי, במילוי החסר, בהבראת החולי.

הפרקטיקה האימונית מניחה שהאדם הוא שלם כפי שהוא, ללא פגם וללא דופי. הוא יצירתי, בעל תושייה ויכולת ומומחה לעצמו ולחייו ומתוך כך קיימים בו כל היסודות לחולל ולברוא את עצמו ואת חייו כראות עיניו. מציאות החיים הפנימית והחיצונית בתוכה מתקיים המתאמן, היא רק זירה, שאינה טובה או רעה (אדישה), בה האדם מחולל את עצמו מתוך חופש. ולכן, לא מתקיימת חקירה והתבוננות על המציאות הנוכחית בתוך האימון, אלא, על זו הרצויה.

בגישות הטיפוליות הדינאמיות, אדם נתפס כאורגניזם שמכיל בתוכו מנגנון התפתחות אינהרנטי. התפיסה היא, שאם אדם גדל בסביבה טובה דיה, מזינה ומאפשרת, הוא יתפתח מעצמו, יביא עצמו לכדי מיצוי יכולותיו ויחיה חיים מלאים ועשירים מתוך חופש ועצמה. העדר סביבה כזאת, או ליקויים בסביבת הגדילה ייצרו חסכים וקיבעונות, שלא מאפשרים לאדם להתפתח ולחיות חיים מיטביים. התהליך הטיפולי יוצר עבור המטופל סביבה חמה, המחקה את הסביבה האופטימאלית שחסרה למטופל בתהליך התפתחותו ומאפשרת למנגנון ההתפתחות האינהרנטי לחזור ולפעול באופן טבעי. הסביבה הטיפולית היא מוגנת מהמציאות ומזמינה רגרסיה למצב ילדי, בו המטפל יכול להזין את המטופל באמפתיה, חום וקבלה בלתי מותנית, שהיא בסיס לאמון, עד שהמטופל בשל.

הפרקטיקה האימונית מבוססת על תפיסה הרואה את האדם כיצור הנצמד להרגלים – הרגלי חשיבה, הרגלי התנהגות והרגלי הרגשה. סך ההרגלים של האדם מהווים את זהותו ואת אופן ההתקיימות שלו בעולמו. הרגלים אלו הם דפוסים אוטומטיים, שנוצרו בהיסח הדעת במהלך החיים, כתגובה לאירועים מעצבים כאלו או אחרים. הטבע האנושי הנצמד להרגלים אינו שש לשינוי והתפתחות ואלו לא יתרחשו ללא גירוי מקרי או רצון מכוון. לכן, האימון מזמין את האדם ליצור את החיים הרצויים ואת הזהות הרצויה לו באופן מכוון. מתוך כוונה ברורה, אדם בוחר את חייו, מתכנן את הדרך המתאימה לו להגיע לחיים הנבחרים ולזהות הנבחרת ופועל לפי תכניתו.

כדי שיוכל לחולל את ההתמרה בחייו, על המתאמן לאמן הרגלים חדשים ולהיפרד מהרגלים שאינם משרתים אותו עוד. אימון זה, מחייב את המאמן לתפקד כמו מאמן כושר – להזכיר מחויבות, להיות בלתי מתפשר, לעודד לעשייה, לאומץ ולנחישות, להתעקש עם המתאמן על מחויבותו לחיים החדשים.

מרבית השיטות הדינאמיות מבוססות על הנחה כי תובנות מובילות לשינוי. התובנות, שהן מפגש מודע של המטופל עם אמיתותיו הפנימיות, כולל רגשות, משאלות, וזיכרונות שהסוו ע"י הגנות למיניהן, נתפסות כתנאי הכרחי לשינויים במבנה האישיות ובתהליכיה הבסיסיים ולכן, חלק מרכזי ממשימתו של המטפל היא ליצור תובנות אצל המטופל. מטפלים מגלים סובלנות רבה לזיהוי עוד ועוד תובנות, עד שתופיע התובנה שתחולל שינוי.

הפרקטיקה האימונית, כשמה, מבוססת על התנסות, מהרגע הראשון של התהליך. השתתפות פעילה של המתאמן בהתנסויות חדשות ואימון קונקרטי ומעשי של הרגלים חדשים הם לב האימון ועקרון ליבה של העשייה האימונית. המתאמן מוזמן ליצור את חייו ברמה הקונקרטית, תוך שהוא פועל כל הזמן בתוך המציאות ובוחן תוך כדי תנועה את רצונותיו, מחשבותיו ודרכי פעולתו. המאמן מאתגר את המתאמן לפעול בחייו ולא לחשוב או לפרש את חייו, להיות שחקן ולא צופה ומתבונן מהצד. ההזמנה היא ללכת בדרך ולא ללמוד עליה, לדעת את הדרך תוך כדי התנסות בה.

מקורות אי הנחת:

הפסיכולוגיה מניחה שהאדם סובל בעתיים של עניינים לא סגורים מעברו, בגלל אובייקטים מופנמים פוגעים למיניהם, בגלל יחסים מחבלים בעבר ובהווה, בגלל כישלונות חוזרים או בהעדר השלמה עם מצב מציאותי מכאיב. לכן, מהות התהליך הטיפולי היא התבוננות וחקירת הקשיים, שחרור הזרימה החופשית של תחושות ורצונות אל הערנות המודעת, החזרת רשות הדיבור לקולות פנימיים מגוונים שהודחקו ועוותו והשלמה איתם, יצירת מודעות למקורות הסבל, או טיפול בסבל באמצעות שליטה במחשבות או שליטה ומישמוע של דפוסים והרגלים פוגעים.

החשיבה של האימון אומרת שהרבה אנשים שאינם מאושרים, אינם שבעי רצון מחייהם, עסוקים בדאגות, מתוחים, חרדים, מנהלים יחסים מתוחים עם בני משפחתם ועם הקולגות שלהם במקום העבודה, מחכים לפנסיה ולחופשה השנתית, לא בגלל עבר כואב, יחסים לא ראויים עם ההורים, אלא בגלל שהם לא עשו את הבחירות הנכונות. הם בחרו לחיות חיים שהם לא אוהבים. ומקור הסבל הוא העדר חופש פנימי ותעוזה להיות עצמו. היצמדות לבחירות לא אותנטיות, לקיחת אחריות חלקית ומוגבלת על החיים, והתקיימות של השלמה שלא במקומות של התשוקה. פחדים משינוי, הימנעות ממפגש עם חלומות ומאוויים, מערכת תמות ואמונות מעכבות והיצמדות לאזורי הנוחות מונעים מהאדם מלזהות את המקומות המחיים עבורו, המקומות בהם הוא מרגיש שלם, עוצמתי, בעל יכולות ומוגשם. בני אדם נוהגים לרוב לבחור במה שמקובל, במה שנוח, במה ש"מציאותי" עבורם לפי תפיסתם וכולאים את עצמם בחיים ללא שאר רוח, ללא חלומות וללא יעוד. לכן האימון מתמקד בזיהוי מוקדי התשוקה, זיהוי החלומות, עידוד המתאמן לבחור בעצמו ולהנהיג את חייו ובהפיכת החיים הרצויים לאפשרות ממשית עבור המתאמן.

בהמשך לנקודת התייחסות זאת, הנחת מוצא מובנת מאליה של הטיפול היא, שהתנסויות העבר יוצרות את מי שהאדם בהווה. לכן, מטבע הדברים, כשנדרש שינוי אצל האדם, המקור לעבודה הוא העבר. "ניקוי" או עיבוד העבר המכאיב, יוביל לאפשרות ליצור הווה או עתיד בריא יותר.

באימון, נקודת המוצא היא הפוכה, היינו, העתיד הוא הקובע את מי שהאדם בהווה. העתיד המצופה, במודע או שלא במודע, קובע את התנהגותנו, מחשבותינו ורגשותינו (לדוגמא, ציפייה לאירוע מענג בעתיד, יוצר מצב רוח טוב ולהיפך) . לכן, מתמקד האימון ביצירה מכוונת של עתיד רצוי. התכוונות לעבור עתיד רצוי נותנת כוח, משמעות, שמחה וכו..

המסר החינוכי:

הן לאימון והן לטיפול הפסיכולוגי מסר חינוכי המזמין את לקוחותיהם לאורח חיים בריא ונכון. המסר החינוכי אינו מונחל באופן דידקטי באף אחת מהדיסציפלינות אולם הוא מועבר באמצעות התהליך האינטראקטיבי בין האדם לאיש המקצוע. כך, התהליך הטיפולי – ובעיקר התהליך הדינאמי פסיכואנליטי, מזמין את המטופל להיות מודע וקשוב לעולמו הפנימי, להשתהות ולהתבונן על הדינאמיקה בין הקולות המופנמים השונים בתוכו, להבין את היחסים בין קולות אלו ולפעול מתוך הבנה עמוקה של הנסיבות הפנימיות. המסר החינוכי הוא: הבן! התבונן! השתהה! חקור! פרש! למד! השפה בתרבות הטיפול מתאפיינת במילים – אמפתיה, הכלה, שיח פנימי, מודעות, תמיכה, תובנה.

המסר האימוני מזמין את המתאמן להיות יזם, אחראי, משחק, קליל, מעיז ומחויב. המחויבות של המתאמן להליכה בשבילים חדשים עבורו, המחויבות לעשייה של פעולות שאינן רגילות (הרגליות) לו, המחויבות להתנסויות חדשות וללמידה מהן, הן המחוללות את ההתמרה. עיסוק במודעות לדפוסים פנימיים לעיתים מעכבת, מרדימה, לעיתים בבחינת עיסוק הגנתי או עיסוק "במקום", כדי להימנע מעשייה. המסר האימוני הוא: שחק במגרש של החיים, אל תהיה צופה, אל תפרש, אל תסביר, אל תנתח, פשוט חיה בעוצמה! עשה! היה יזם! העז!

כאשר מטפלים ומאמנים עובדים עם אדם ראוי שידעו מאיזו עמדה הם יוצאים כדי להיות קונסיסטנטיים בעבודתם ולא לפעול מתוך הנחות יסוד סותרות.

כותבות המאמר הילה צפריר ורוני בלקין מרכזות המסלול להכשרת מאמנים בת.ל.מ, מאמנות ומדריכות מאמנים.

מה בין אימון אישי ותיאטרון?

כל העולם במה וכל החיים הם אודישן מתמשך.

היום הגדול הגיע.הבמה מוארת ,שטופה בצבעים ,הקהל ממתין מחוץ לאולם, לבוש היטב, מבושם, נרגש, מכונות הקפה מקציפות, המטבעות מצטלצלים והשטרות רוחשים בידי עובדי הקופה.

עוד כמה דקות ירד האור, יעלה אור חדש על הבמה וההצגה תחל. ההצגה של חייכם.
באימון אישי כמוהו בתיאטרון, בהצגה הזו ישנו כוכב מרכזי אחד. אתם.

מה שנקרא "מגרש" בשפה האימונית ,ייקרא כאן הבמה. על הבמה אתם ניצבים.
ההפקה, ההצגה היא המטרה האימונית, לטובתה מתועלים כל הכוחות והמשאבים. השחקנים האחרים, הבמאים, המפיקים המלבישים, המאפרים, התפאורנים וכמובן הקהל שבא לתמוך ולעודד אתכם – הם הקהילה התומכת.
הבמה, יסודותיה, הנעוצים בקרקע, הם הערכים שלכם ומהם צומחת תפיסת חייכם. וכמו בתהליך האימוני , בו השלב הראשוני הוא מיפוי של המצב המצוי והמצב הרצוי ופעולה לצמצום הפער בניהם,
כך גם בתיאטרון –
אם הצגה מתחילה כמחזה כתוב כשלד שיצמיח עור וגידים, הרי שבתהליך האימוני אותו מחזה הוא למעשה מפת חייכם הנוכחית לפני שהפכתם אותה לחזון שהפך להיות מציאות חייכם הרצויה.
אתם בונים תוכנית פעולה, המתורגמת ללוח חזרות בשפת התיאטרון ובתוכנית מגולמים לוחות הזמנים היעדים והמטרות שלכם בדרך להגשמת החזון.
וכאן מתחיל המשחק האמיתי, ה- acting , בעולם האימון רווח הביטוי
"fake it until you make it" והוא מתאים לאנשים שמשנים את אופן ההתנהלות שלהם הדיבור והחשיבה שלהם כיוון שאלו לא מקדמים אותם יותר.

השינוי נתפס כלא טבעי בעיני מתאמנים רבים והם מרגישים שעליהם ל"שחק אותו". זוהי עבודה, כמו באימון, אתם בודקים מהם הכוחות והמשאבים שיש לכם (מקום זמן וכסף), מהם הדברים שתרצו לשמר ולשפר (מיומנויות, תכונות) ומאילו דברים, תכונות, אנשים, כוחות מעכבים כדאי להיפרד.

כרוך בכך מאמץ, המתאמן, השחקן פוגש מקומות חדשים והוא נפרד לאט ובהדרגה ממקומות נוחים ומוכרים, שאינם מקדמים אותו יותר.

כמו השחקן בהצגת התיאטרון, אתם מקבלים על עצמכם תפקיד, זהו תפקיד חדש והאחריות והמחויבות ללמוד אותו ולשכלל אותו תלויה רק בכם.
ההבדל המשמעותי הוא, שבהצגת תיאטרון התפקיד נכתב עבורכם ובחיים ה"אמיתיים" , לכם יש את הזכות לכתוב את הדמות שלכם, לבחור באמת, במילים, בתכנים, באורות, בצבעים, בשחקנים שלצידכם ובכל הסובב אתכם.
והחשוב מכל- להצגה יש התחלה אמצע וסוף ידוע מראש ואילו התהליך האימוני הוא אינסופי ותמיד יש עוד חלום להגשים, עוד חזון לממש.. עוד תשואות מהקהל, פרסים, פרחים, אך החשוב מכל- עוד חיזוק לכך שהצלחתם בכוח רצונכם.

כל העולם במה ולכם יש את ההזדמנות הנפלאה לבחור בהצלחה שלכם, בשותפים שלכם לדרך, בתהליך, במאמן או הבמאי שילוו אתכם.

ואפילו תוכלו לבחור אם לקבל, או לא את הביקורת, שתישמע ממבקריכם. תוכלו לבחור אם להקשיב, לסנן לבחור מה שמקדם ולהתעלם ממה שנועד רק לפגוע.
תוכלו ללמוד מה היה חסר, מה לשמר, תוכלו לבחור לקחת מה שיעזור לכם להפוך לשחקנים טובים יותר. אתם המובילים. אתם הכוכבים. עליכם האחריות ולכם התשואות. אתם קוצרים את הפירות.
כל העולם במה וכל האנשים שחקנים הם.
צאו, יש לכם את הכלים, כבשו את הבמות ואני אהיה כאן על מנת להריע לעודד.

מה זה לבוא באהבה

יש דבר כזה, או שמא זו אמרה רוחנית יפה וטהורה כזו שאין לה אחיזה במציאות? התשובה פשוטה ,הבחירה להתייחס לסיטואציה בחייך בדרך זו או אחרת היא בידיך גדלנו וחונכנו שמקום עבודה זה לא מקום שהולכים אליו כי אוהבים אותו, זה מקום שאליו הולכים על מנת להתפרנס, זה נכון אבל חלקית.       פרנסה זה חשוב ואכן כשאין לחם אין תורה, אבל, מה עם אהבה? האם זה יותר מדי לבקש מקום עבודה שתאהבו להגיע אליו, מקום שבו אתם מרגישים משפיעים? מוערכים ? מקום שמעניין ומאתגר אתכם, מתאמנת שלי סיפרה לי שהבוס לקח אותה לשיחה כי היא לא משקיעה מספיק.

היא כעסה ורתחה: "אני נותנת את נשמתי למקום העבודה והוא חושב שאני לא משקיעה מספיק?"התשובה היא כנראה שהוא צודק, אבל את מה שאת
מתבקשת להשקיע בעבודה , לא תוכלי להשקיע אם את לא מרגישה מחוברת למקום העבודה,ומחוברת הכוונה לחיבור לא רק פיזי למקום,לתנאים,לחברייך לעבודה ולמהות העבודה, אלא למצוא חיבור רגשי שלך למקום העבודה, מקום העבודה שיבטא את מי שאת באמת, שייתן ביטוי מלא ליכולות שלך לכישורים שלך ולערכים שלך. מקום שכשתהיי בו תרגישי בבית, תוכלי להתנהל בו ללא מסיכות וללא משחקי כוח , מקום שלא תחושי צרימה בין מה שאת רוצה לבטא ולהקרין לבין מה שמתרחש בפועל. לבוא באהבה,זה הכל.
לבוא באהבה משמעותו לבוא למקום בחשק,בשמחה, ולרצות להישאר אני מבטיחה לך, שמקום עבודהשתבואי אליו באהבה, שתשקיעי בו את כולך שתשמחי בו יעריך אותך ויעניק לך תחושה של בית.

איך עושים את זה
אני שומעת אותך מגחכת לעצמך ואומרת "קל להגיד קשה לבצע". ואני אומרת נכון, אבל שווה את הקושי והאתגר שבעשייה, אני מזמינה אותך לשאול את עצמך, האם אני באה באהבה? האם טוב לי?מה חסר? האם בא לי בכלל לשנות זאת, אם תחליטי שכן אני אעמוד לצידך.
את תובילי את הדרך ואני אהיה צעד קטן מאחוריך, לתמוך וללוות. ואם תסכימי לבחון את האופציה של לבוא באהבה לתחומים השונים בחייך, תגלי שזה קרוב ומעשי. מניסיון.

שלך באהבה,איה.

האודישן או "מה כבר יש לי להציע"… אתם נמצאים באודישן.מוקפים באנשים ,אתם מסתכלים עליהם הם מסתכלים עליכם, כל דלת שנפתחת מקפיצה אתכם ממקומכם הנה תיכף אתם. בין לבין , אתם מוצאים זמן לסקור את הנבחנים האחרים, הבחור הזה שולח סמס, השניה מחזיקה עיתון יומי מקופל על ברכיה אבל לא קוראת בו, השלישי מדבר חזק מדיי בטלפון ומספר לחבר על אשתו והסיפור שנקלעה אליו. הרביעית יושבת וכותבת לעצמה המון מילים במחברת שלה, מעניינת מה היא כותבת, היא בטח כותבת עליי משהו,אתם חושבים. הנה נשמעות נקישות של עקבים, תיכף אתם ו..לא.  נכנסת איזו חצופה לפני התור ואתם- המומים. היא כבר בפנים, היא לא שאלה, היא לא ביקשה. היא לקחה. וכבר אתם נעים בין לשנוא ולקלל את הנדחפת, לבין קצת לקנא בה, שזכתה להזדמנות שניה לפניכם. "לו הייתי יותר אסרטיבי", אתה חושב לעצמך ."בחיים צריך מרפקים,רק כוח עובד"-את מהרהרת , ככה זה בחיים. החיים הם אודישן אחד גדול,  אתם רוצים להצליח , להתפתח להשפיע, להתקבל להתקדם, אבל הכל נראה כל כך גדול. והתור ארוך ובלתי אפשרי ואתם שואלים- מה כבר יש לי להציע במה אני מתעלה על האחרים, מה מבדיל אותי מהם. למה שיקחו אותי? כאן תוכלו להיעזר במאמן – כזה שיעשה עבורכם שני דברים עיקריים: יקשיב – מאמן טוב יקשיב לכם באמת- ויעזור לכם לזהות את הכוחות המקדמים ואילו התוקעים, הוא מאתגר בשאלות, שלא העזתם לשאול את עצמכם ומאפשר לכם לענות תשובות שיפתיעו אתכם, מאמן טוב שואל שאלות ולא תשובות. יסייע לכם – מאמן שיסייע לפרק את החבילה הגדולה למשימות קטנות –  בדרך להצלחה הגדולה ,שיעזור  לכם לראות מה מייחד אתכם, ובמילים אחרות "איזו מתנה אתם לעולם". אז נכון שכרגע הגבות מורמות ואתם חושבים ,"זה לא יפה, זה לא מנומס, איזו מתנה, ומה כבר יש לי להציע" – ויחד עם זאת זכרו. כולנו פה למטרה מסויימת ואין שני אנשים זהים . לכל אחד יש את המתנה שלו לעולם. וככל שתמהרו לגלות מהי המתנה שלכם , כך יהנו ממנה יותר אנשים.חשבו אילו גננות אוהבות , מורות, מהנדסות, שפים ,קונדיטורים, נגנים מחוננים, מדעניות מבריקות, שחקני תיאטרון מוכשרים ועוד ועוד , תוכלו להיות. העולם מפסיד אתכם-צאו לדרך. אני כאן על מנת לעודד ולהריע. ולסיום-תרגיל- בקשו משלושה חברים קרובים שיכינו עבורכם טבלה ויכתבו בה דברים חיוביים בכם ובאופייכם/ דברים שהם אוהבים בכם ומנגד דברים פחות חיוביים/נקודות לשיפור. בדקו לא רק את מה שהם כתבו,  אלא את האופן בו הם נענו למשימה . צפויה לכם הפתעה-ואתם מוזמנים לשתף אותי. בהצלחה.

אימון אישי ועבודה בקלפים
תיאוריה….

באימון אישי המתאמן מתאמן על שרירי מוח, כשם שבהליכה לחדר כושר, מתאמנים על שרירים שונים בגוף.
כאן המתאמן נפגש עם המאמן כדי לאמן את המוח.
ההתעמלות הראשונית הינה קשה, משום שהמוח נדרש לעבודה אחרת, להסתכל על דברים שהוא "לא יודע שהוא יודע", לדעת דברים שידעתי עליהם אך לא רציתי לדעת.

שימוש בקלפים בעבודה האימונית לעיתים עוקפת את ההגנות, ההתנגדויות, המחשבות ועוזרת לצאת מה"ריבוע".
תפקידם העיקרי של הקלפים באימון היא יצירת גשר בין ההרגשה, התפקוד התמונתי של האונה הימנית של המוח, לבין הביטוי, התפקוד המילולי של האונה השמאלית.
חשיבה מושגית אינה יכולה להקיף ולמצות את התמונות העולות מעולם הרגש.
השפה מעצבת את התמונות בלבוש מטפורי, כך המילים והתמונות מסייעים לתהליך יצירתי ומשחררים בעדינות את יכולת הביטוי בנושאים רגישים ועמוקים (מכון נורד).

ועכשיו למעשה…… עקרונות מנחים בעבודה עם קלפים:

בעל הקלף הוא בעל הידע- אין נכון ולא נכון. יש לזכור שזה סיפורו האישי הסובייקטיבי של המתאמן. המאמן מוביל בהתאם לקצב שהמתאמן נמצא בו. יש להיזהר לא לפרש את הקלף של המתאמן, דבר זה מקבע ומסיט אותו מנקודת מבטו ומעולמו. במיוחד כאשר אנו מקשיבים לסיפורו על ההקשבה להיות מלאה מבלי רעשי רקע אישיים. לאחר שהמתאמן סיים לשתף אפשר לשאול\להוסיף מה אני רואה בקלף שעשוי לסייע לו. השאלות בהנחיית קלפים קצרות, ממוקדות ופתוחות.

בכל שלב במהלך האימון אפשר לשלב את העבודה בקלפים.
רצוי לא להשתמש בכלי זה ברצף על מנת לא ליצור שחיקה וקיבעון. המצב האידיאלי הוא לגרום לאדם סגור ומופנם לדבר על רגשותיו, קשייו, מהוויו לא מתוך השכל הברור והמאורגן אלא מתוך עולם חדש.
כמו כן אדם יצירתי לדוגמה ישמח להראות וליצור את החזון שלו בדרך יצירתית זו.
בהתאם לכך רצוי להשתמש במגוון קלפים ולהתאימם לפי המטרה והשלב האימוני בו אנו נמצאים.

והמאמן…..העבודה בקלפים תורמת ליצירתיות ולפריצת דרך בעבודתו משום שככל שיהיה עשיר יותר ברפרטואר הכלים שלו, וברפרטואר השימושים באותו הכלי כך יהיה המאמן גמיש וקשוב יותר.

נעמי קלרמן
מאמנת אישית מנחת סדנאות בקלפי קס"ם ואינטליגנציה רגשית