ציר הצירים- מאמר שפורסם במגזין הורים וילדים

שוב זה קרה. שוב הגענו לבית החולים,שוב חוברנו למוניטור, שוב ניסה הרופא לזרז את הלידה וכלום-כלום לא קרה. נשלחנו הביתה.

נדמה כאילו כל העולם יולד חוץ מאיתנו, כולם עם תינוקות, על הידיים, בעגלות, בעריסות, על מנשאים, יד ביד. תינוקות ותינוקות. ואנחנו – שניים, רק שניים, אישה ובעל. שבוע 41, כרסי כבר בין שיניי, הריון ראשון ולידה – אין

מה לא עשינו?
חצילים – אכלנו.
מדרגות – טיפסנו.
מים קדושים – לגמנו.
והערות כגון: "נו, מתי את מתפוצצת? מה,היא לא רוצה לצאת? תלדי כבר!" – ספגנו. בטח שספגנו.

כשנשלחנו בפעם הרביעית הביתה זועמים ומתוסכלים הודעתי לאיש שלי: "אני לשכונה בלי ילדה לא חוזרת! נשכור חדר במלון ולא נצא עד שנלד!".

אז לא חזרנו. החלטנו למלא את החלל בארוחה אצל חמי. לארוחה הזו הצטרף כל השבט – אמא, אחות, וכמובן חם וחמות. שבט, כאמור.

ההמתנה הזו ללידה עוררה את יצר הקינון, ודחקה את כולנו לרכב אחד, לנסיעה משותפת לחנות מפורסמת שבה ניתן להרכיב לבד רהיטים. נכנסנו, התבוננו, לקחנו, מדדנו, שאלנו, ולפתע נמלט מגרוני "אח!!". כאב חדש ומוזר שלא הכרתי.

אף פעם לא חוויתי צירים. כשכבר שאלתי איך צירים מרגישים התחכמו לי ב"אי אפשר להסביר, כשזה יבוא כבר תדעי" או ב"להסביר מהו ציר זה כמו להסביר מה זאת אהבה והיכן מרגישים בגוף את האהבה. יש עוצמות שהגוף מטשטש. זה שכרון חושים, כמו חלום".

וכך, בעודי מנסה להתרכז בבחירת צבע לצלחות, שוב תקף אותי הכאב. למשך כמה שניות הדפתי את השאלות בנוגע לצבע ומרקם הצלחות, התכנסתי לתוך הכאב ונשמתי לתוכו.

מזל שיש מיטות ליד מחלקת ארונות", חשבתי והתיישבתי על מיטה. חמי, שלא האמין שאלד אי פעם, התיישב לידי. "תקשיב", אמרתי, "לדעתי התחילו לי צירים אבל אני לא בטוחה. אתה מוכן למדוד כמה זמן ובאיזה תדירות נמשך הכאב הזה?".

הוא לקח בצייתנות את הסלולארי והחל למדוד, פעם בשבע דקות למשך 20 שניות והעולם כמנהגו נוהג – אמא במחלקת מטבח, אחות בקפיטריה, החצי השני שלי במחלקת ארונות, ואנו סופרת צירים ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא הדבר האמיתי.

הרי בסרטים צירים נראים כמו כאבי תופת. גיבורה הוליוודית שצורחת מכאבים בעוד בן זוגה ההמום מנגב אגלי זיעה ממצחה הקודח. בטח שזה לא אמור להיראות כמו משפחה שלמה שיורדת לבלוס משהו בקפיטריה המרוחקת כשעת נסיעה מבית החולים.

הכאב הלך וגבר והחדר החל להתערפל. לפתע, מתוך הערפל, שלף אותי קולה של אחותי: "אולי את רוצה שניסע למיון?". שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ואמרתי: "את יודעת, אולי באמת?". נכנסנו לרכב והתחלנו את הדרך שעתידה לשנות את חיינו לנצח.

מכאן, כבחלום, הדברים התנהלו במנותק ממני. אני תרגלתי נשימות, אמי התפללה שנגיע בזמן והחלה לתרגל כבר בשולי הדרך, ובעלי הניח ידו על ברכיי ושאל "את בסדר? את בסדר?". "כן", מלמלתי. הייתי ולא הייתי. הסיטואציה היתה הזויה. לכן גם לא הופתעתי כשחמי הציע שנעצור לרגע ונקנה עוגיות. כאשר החצי השני נזף בו "אבא, אתה לא רואה שאשתי בצירים", סינן חמי מהמושב האחורי: "זו כבר שבועיים יולדת".

ומתוך הכאב התחלתי לצחוק. "רק אותך אני רוצה בחדר לידה", הודעתי לחמי השרוי בהכחשה. ואז הגענו לבית החולים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *