מן התקשורת

לילה ראשון כאמא- פורסם במגזין i feel

היום הגדול הגיע. השתחררנו מבית החולים.קיבלנו את כל הטפסים ויצאנו עם הצעצוע החדש הביתה.

ככה.
בלי פתק החלפה.
בלי תעודת אחריות.
ובלי הוראות הפעלה.
שום אזעקה לא צפצפה כשעברנו ליד המאבטח.
ככה.

שני ילדים יוצאים עם עוד ילדה מחוץ לבית החולים ולאף אחד לא איכפת. בחיי! לכל אחד נותנים להיות הורה היום.

יצאנו. בחוץ זרחה לה שמש חורפית, מראה מלבב אחרי ארבעה ימים של השתזפות באורות הניאון של מחלקת יולדות.

ואז התחלנו – כיסינו אותה מפני הרוח; קנינו אלכוהול לחיטוי הפופיק; הרכבנו את כיסא התינוק באוטו כשהתינוקת עליו. לא הצלחנו; הוצאנו אותה; היא החלה להתעטש; הרכבנו-הושבנו אותה; יישרנו לה את הראש; כיסינו אותה; הורדנו קצת את השמיכה שלא תיחנק חלילה; והכנסנו את החבילות, את בלוני ההליום הענקיים והוורודים שהביאו לנו.

לפתע אמר אישי היקר:"הליום זה לא דליק?".
רק זה חסר לי.

נפרדנו מהבלונים. הנענו את האוטו. הכל בסדר. הילדה ישנה. התמוטטות העצבים חלפה לעת עתה.

הגענו הביתה. החדר שלנו עבר הסבה והפך לחדר ילדים. הכלב, הנסיך הבלתי מעורער, עבר הסבה והפך להיות כלב. והבית מלא אנשים ומשפחה. מקיפים, עוטפים, מבשלים, מנקים, מייעצים, מחזיקים ובעיקר זורחים למראה התינוקת הרכה.

לאחר טקס התודות והפרידות גירשנו את כולם. נשארנו רק אמא ואבא חדשים, מחזיקים יצורה קטנה שטוענת שהיא שלנו.

לילה ראשון בלי אמא. כלומר עם. אני האמא. אני אמורה לדעת מה עושים.

פתאום נשמע בכי. רגע, מה זה אומר? אוכל? חיתול? קר לה? היא עצובה? התייצבנו מעל העריסה שלה, ובידיים רועדות ניסינו הכל: האכלנו, חיתלנו, חיתלנו שוב, הרמנו על הידיים, ליטפנו ובעיקר לא הבנו: מה זה? למה זה בוכה? איפה כפתור ה-off.

פתאום השתרר שקט .
"רגע!" אמרתי, "תבדוק אם היא נושמת". "כן. היא נושמת. אני חושב שהיא ישנה".
"ישנה?" התפעלתי. "סתם ישנה?"

התקרבתי שוב לעריסה שלה, ובדקתי שהיא נושמת. ואז בדקתי שוב. נרגעתי. כנראה עשינו משהו בסדר. הילדה רגועה. הסתכלנו זה על זו, ופתאום התחלנו לחייך, נראה לי שהבנו.
וכך, על קצות האצבעות, התרחקנו מהעריסה.
"איזה כיף," לחשתי. "לילה ראשון וכבר היא נותנת לנו לישון" הרמתי את השמיכה ו…
לא טוב. שקט מדי. שוב קמתי, בדקתי, הכל בסדר. חזרתי למיטה.

הילדה ישנה. הכל בסדר. אני הולכת לישון.

עצמתי עיניים. פקחתי אותן שוב בבהלה, מישהו עומד ליד העריסה. קמתי. זה אבא.
"לא מצליח להירדם, הא?" שאלתי.

"לא.היא ישנה נורא חזק. זה מפחיד, אולי משהו לא בסדר?"
המשכנו לבהות בתינוקת הנמה בעריסה עד הזריחה. התבוננתי בו ופתאום הבנתי. זהו . זה לכל החיים. לנצח נדאג לילדה שלנו. פשוט כי היא שלנו.
עם התובנה המתוקה-מרירה הזו נרדמנו, עד הציוץ הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.